*אסימון זה דבר עגול עם חור. פעם היו מתקשרים עם זה

היום נפל לי אסימון. משהו שמטופלת אמרה הפיל לי את כל הקוביות בבת אחת למקום:

הרבה פעמים אני מתחילה לנוע בחוסר נוחות בתוך שיחות על נושאים כמו חינוך אלטנרטיבי, רפואה אלטרנטיבית, תזונה אלטרנטיבית, חיים אלטרנטיביים. בדרך כלל אני נוזפת בעצמי - הרי אני מטפלת אלטרנטיבית בעצמי! היום הבנתי.

יש, לפעמים, התרפקות על ה״עבר הקסום״, שנכרכת ללא התר בתחומי חיים אלטרנטיביים.

עבר לא טכנולוגי - טלפוניה, מחשבים

עבר עם יותר / פחות קשרים חברתיים (תלוי בנושא ובדובר)

עבר עם תרופות פשוטות יותר להבנה / ״טבעיות״ יותר

שגורמת להתנגדות לכל דבר ״מודרני״, ומצד שני הליכה עם כל מיני תחומים איזוטריים שנדמה היה כי חלפו מזמן מהעולם.

אפשר להבין את הכל. החיים היום הם דינאמיים כגלים בים ביום עם דגל שחור, מהירים כברק, עמוסי מידע, מבלבלים, ומעל כל זה - כדי לחיות בכלל אתה מתבקש לעבוד כמו חמור, שעות ארוכות עד כדי טירוף, עד כדי שיכחת מטרת החיים האלה בכלל - העובדה המצערת שאין באמת מטרה וכדאי לחיות קצת לפני שכל זה יגמר..

אז יש משהו ב״חיים של פעם״ (מתי זה הפעם הזה אף אחד לא ממש יודע. כנראה שכל אחד מדמיין משהו אחר, אבל בגדול זה אחרי ימי הביניים ולפני המהפיכה התעשייתית. כזה.) שקורץ לאנשים. שתי צמות וקלאס, כתיבה תמה ושעות אחרי צהריים שמתקדמות לאיטן אל השקיעה. איטיות. כן. נראה לי שהאיטיות היא המפתח.

לי זה תמיד נראה תמוה.

אני אוהבת מחשבים. טכנולוגיה תמיד ריתקה אותי, ובתור מי שבלעה את אסימוב לארוחת הבוקר בגיל שש וחצי (ארבעה ערבונות בספריה העירונית. ילדה בת שש עם שמונה ספרים בתיק על הגב. שבעה. אחד ביד והיתקלויות תכופות בתמרורי מדרכה) - ממשלת כדור הארץ, נעלי קפיצת הדרך, מחשבים שמתאחדים איתם כששמים עליהם את הידיים וקפיצות לעל-חלל נראו לי חלק טריוויאלי מהעולם. מתימטיקה תמיד היתה נושא כלבבי. בין שתי נקודות מחבר בדרך כלל קו ישר אחד.

אני גם נוטה לבחון דברים באורח פחות רומנטי - ״טבעי״ זה כל דבר שקיים. גם מכניקת קוונטים זה דבר טבעי. אם כי, אללי, איך חתול יכול להיות חי ומת באותו זמן קצת נבצר מבינתי :), גם תרופות העשויות מכימיקלים הן דבר טבעי - אטומים הם אטומים ומולקולות הן מולקולות ולא משנה מה מקורן.

אינני מפחדת מהקידמה, ומצד שני נראה לי שכל התייחסות דוגמטית וחד ממדית לנושא כלשהו מפסידה יותר משהיא מרוויחה.

למה ילדים לא יכולים גם לכתוב ולצייר וגם לחקור את מסתרי התוכנה, הכימיה, הפיסיקה?

למה מדע נתפס כמשהו שצריך בגרות או בשלות בשבילו בחוגים מסויימים?

אני מבינה למה תרופות, ורופאים, וחיסונים, ומכשירים מפחידים אנשים. זה מורכב. זה מעייף ובלתי אפשרי ללמוד את כל זה. הרבה יותר קל אם היו נותנים לנו חרצית. חרצית אנחנו מבינים. זה פרח. משפחת המורכבים. טוב למיגרנות, מוריד חום. פרח לבן כזה עם צהוב באמצע.

וכל חוסר התוחלת המשוגע הזה. שמישהו יתן לי כבר פותחת בקלפים או שותה בקפה שתגיד לי מה צפוי לי בעתיד.

למעשה, התנהגות אנושית, כמו כל דבר ״טבעי״, היא סינוסית במהלכה. לכל גל יש גל נגד.

היום אנחנו בגל הנגד לטכנולוגיה של שנות התשעים. למזלנו, הגלים אינם חופפים. כל גל פותח הסתברויות למיליוני עתידים שונים. הנוער והבוגרים הצעירים של היום שונים מאיתנו מאוד, וזה מצויין - הם למשל יותר קוסמופוליטיים בהרבה. גבולות הגזרה שלהם שונים לאין שיעור משלנו - פיזית, נפשית ומחשבתית.

בעיני כיף ענק לחיות בעולם בו רעיונות הקודחים במוחם של מדענים הופכים לרפואה מותאמת אישית. אישית. משהו שמתאים לגנום האישי של המטופל הספציפי. לא מדהים? משהו שמתאים לחיידקים האישיים של כל אחד. ההבנה שאפילו אנחנו, היצור המורכב ביותר בפלנטה ארץ (חוץ מהדולפינים), היננו יותר מרק אנחנו - יש בנו עוד המוני יצורים נוספים שמרכיבים אותנו - 2 קג חיידקים. לפחות.

והיום הבנתי גם, מצד שני, שזה ממש בסדר לרצות לעצור רגע את העגלה בלי שנצטרך לשלם יומיים או שבועיים על כל יום הליכה ברגל (תודה מאיר אריאל), גם אם התוצא הנראה לעיין של זה נראה לי לפעמים רדיקלי.

* בתמונה - כרובית פרקטלית. המדע הוא הקסם הטוב ביותר שקיים. אפשר כבר להמציא את נעלי קפיצת הדרך? נמאס לי מהפקקים :)

או לפחות להקפיץ אותנו לאוקטובר. או לשוודיה.