דקה שניה - אני מסביר - על חשיבותה של עצירה לדיווח

לאכול זה משהו פרימארי, אמרה לי אמא שלי אתמול. פרימארי. אני אוהבת את הצליל של המילה הזאת - סוג של פסטה איטלקית. באמת יש באיטליה משהו ראשוני באהבה שלהם לאוכל, בחושניות שהם מקשרים למזון. אבל פרימארי הוא פשוט - ראשוני. אכילה היא אירוע כל כך ראשוני אצלינו, שאנחנו מגיעים אליה בכל סיבוב - שמחים, עצובים, כועסים, זו הנחמה האולטימטיבית, וגם ההענשה הראשונית ביותר - אם אני כועסת עלי אני יכולה לא לאכול וכך פשוט אחדל מלהיות. כי לאכול פירושו לחיות.

בתוך כל המובן מאליו הזה, וכפי שכבר כתבתי פה בעבר, בגלל כל השפע שמסביבנו, בגלל שהתרחקנו כל כך הרבה מהמעט הדרוש לנו לקיום חיים, קשה לנו לעצור את הגלגל של האכילה.

אוכלים - כועסים על עצמינו - מרחמים על עצמינו - אוכלים עוד.

הייתי רוצה להציע שיטה - טיפ קטן - שיכול לסייע לעצור את הגלגל הדוהר הזה:

מספר פעמים ביום, אפשר בשעות קבועות, למשל 11:00, 17:00, 19:00, אפשר פשוט לפני או אחרי כל ארוחה, נעצור שניה.

נתבונן במה שכבר אכלנו

בלי רגש - פשוט התבוננות אינטלקטואלית מסוקרנת

ונענה על השאלות:

1. מה כבר אכלתי היום?

2. מה זה - פחמימות? חלבונים? שומנים? ויטמינים ומינרלים? מים?

3. נסמן וי, או חצי וי, או באחוזים, על כל יחידה כזאת.

4. נדע איך להמשיך את היום.

למשל - אם אכלתי ארוחת בוקר בבית קפה עם חברות,

היה שם לחם (פחמימות. אכלתי די הרבה. אפשר לאכול עוד קצת פחמימות היום אבל זהו), ביצים (חלבונים. יופי לי! המשיכי כך! אכלי עוד חלבונים גם בצהריים ובערב!), גבינות וטונה (עוד חלבון! את מחוננת!), טחינה (שומן. מספיק להיום. אולי עוד קצת אבוקדו בערב. אבוקדו זה החיים :) ), וסלט. (מעולה. סלט בכל ארוחה, אני מזכירה לעצמי).

והופה -

אני יודעת איך להמשיך את היום, בהתאם למטרותי. בשתי שניות וחצי של תשומת לב, עם אהבה עצמית לעצמי ולהזנה של גופי, עם הבנה שהכל בסדר - הנה מה שמספיק לי והנה מה שאני צריכה להוסיף, והנה מה שאולי אפילו כדאי לקזז היום (אם אכלתי מספיק פחמימות, אפשר להמנע מהן עד סוף היום נכון? לא משימה קשה מדי. רק עד מחר בבוקר).

רק תשומת לב.

שתי שניות.

מקווה שעזרתי

יום גשום ונהדר לכולם