על חוזקות ועמידות או על פשוט להנות מהדרך או על הקשר בין כסא אופניים ומיינדפולנס

נתחיל מהבוטום ליין (תרתי משמע :) ):

בסוף השבוע האחרון השתתפתי במסע רכיבה מגן שמואל לאילת. שלושה ימים, 550 קילומטרים, מעל 5000 מטר טיפוס, אבל מי סופר.

במיוחד לא סופרים בכלללללל כשבצומת עין חצבה, ממש מול השלט הירוק ״אילת-מאתיים-ומשהו קילומטרים-מישוריים-ממש-בסבבה-בואו-בואו-עוד-שניה-הים האדום-כחול-ושקט״ המאמן מסובב את האופניים ימינה במבט קשוח, וכולנו אחריו - ישר לעליה שאין לה סוף שאחריה מחכה לו בנחת ובעקרביות מעלה עקרבים. ואנחנו יודעים שאחריו יגיע מעלה ירוחם, כי הוא שם, ואחריו רק 55 קילומטרים בעליה עד מצפה רמון, וכל זה מוסיף עוד יום רכיבה במקום פשוט להמשיך בכביש הערבה ולהגיע ישר ובדרך המלך ובלי כל הבוג׳ראס הזה. ועוד אחרי שאני מזכירה לכם שהתחלנו מגן שמואל. ונסענו צפונה, כדי לרדת דרומה. ואנחנו כבר מי יודע כמה שעות פה בשני טורים נושמים בקצב אחיד. אבל אני לא מקטרת. שמעתם קיטור?

אז היה כיף. איך יכול להיות? באמת היה כיף. נשבעת.

אבל כמו בכל אירוע כזה, הדורש עוצמות מהגוף, לפעמים צריך לגייס גם עוצמות מהנפש. כי לפעמים, איך לומר, הבוטום ליין, כלומר, הת...., כלומר החלק הזה שיושבים עליו, לא הכי מבסוט מהשמונה או עשר שעות ישיבה על קוצו של כסא אופניים קשה וצר.

והשמש.

והכתפיים.

והארבע-ראשי.

הבנתם את הפואנטה.

אז דיברנו על זה אח״כ, במסעדה שבסוף היקום - באילת. איך כל אחד מאיתנו מתגבר על רגעי קושי ומשבר.

אחד אמר שהוא מדמיין את סופו של המסע, או את סופו של היום. או את שער הסיום, תלוי באירוע :)

אחד פשוט נהנה מהדרך. כזה שכל יום אומר - ״תראו איזו זריחה יפה״ או ״תראו שקיעה״ או ״תראו ציפור״ או ״תראו ים המלח״ כאילו שהזריחה והשקיעה וים המלח לא היו פה גם אתמול. פחחח.

אני סופרת.

באמת - אני סופרת מספרים, ואני יודעת עד כמה זה קילומטר בריצה (300) וברכיבה (100 אם רוכבים לאט ו50 אם רוכבים מהר). והספירה מכניסה אותי למדיטציה.

ואז אני פנויה להנות מהדרך.

כי כשהמחשבות המטרידות חולפות בלי לעצור (הן לא באמת נעלמות, הן פשוט חולפות להן ועוברות הלאה בלי להטריד יותר מדי) חושבים פחות על הארבע ראשי הכואב או הבוטום טוסיק הדואב ויותר על המספרים, על היופי של אחד ושל שמונה, על הנשימה שמסתדרת עם כל מספר זוגי,

והדיווש מסתנכרן עם הספירה. אחת, שתיים, שלוש, ארבע, וככה. והעליה תמשך רק עד 70. נראה לי. בואי נראה אם נצליח לסיים את העליה בשבעים, אני עושה תחרות עם עצמי. כאילו שזה תלוי בי, או בעליה.

ואני סופרת כמה עליות עוד נשארו, וכמה קילומטרים עד העצירה הבאה. זו המדיטציה שלי.

היכולת הזאת, לקבל קושי בשלוות נפש, וכן לקבל את הדרך, בחלקים, בסבלנות, באורך רוח, היא יכולת מתפתחת, תלויית אימון, כמו כל דבר למעשה. והיא חשובה ועוזרת מאוד, גם בכלל בחיים.

אני מצאתי את המדיטציה שלי בספורט.

איפה אתם מוצאים את שלכם?

אם אתם צריכים עזרה, מוזמנים תמיד לחפש את הדרך לשלווה אצלי בקליניקה, ברפלקסולוגיה מפנקת, אכילה יותר מתאימה ומרגיעה או מיינדפולנס של ישיבה.

או שתמיד אפשר להצטרף אלינו לרכיבה, לשבת על קוצו של כסא, ולהבין קצת יותר טוב את המניעים של הפאקירים בהודו.