בין טירוף לשיגעון, או איך המוח נמחק אחרי תחרות ואיך זה קשור לנטורופתיה בכלל?

(תמונה מיריות התותחים בפתיחת תחרות איש הברזל ברות, גרמניה*. זה עוד יתחבר בהמשך... אבל תראו כמה צופים. אללה יוסטור:)

*איש ברזל: טריאתלון ארוך הכולל 3.8 ק״מ שחיה, 180 ק״מ רכיבה על אופניים ו42 ק״מ ריצה

בגדול זה נראה כאילו עם המעלות העולות נמחקים כל תאי המוח של האדם הממוצע. לא יודעת מה בקשר לשאר בעלי החיים, כי קשה לקבל דיווח אמין (בעצם חוץ מהחתולה שלנו שגם ככה האיי קיו שלה מסתכם ב-1 וגם הוא מתגלגל לה בפדחת, עושה לה רעש ומפריע לה לחשוב. ראיתם פעם חתולה שכל בוקר, אבל כל בוקר, כבר שלוש שנים לפחות, מייללת מחוץ לדלת כששומעת אותנו קמים, נכנסת בהיסטריה מוחלטת הביתה, נעצרת בחריקת בלמים לפני צלחת האוכל (המלאה. אבוי ואבוי לי אם אפתח את הדלת לפני מילוי הצלחת. זה יגרום לה למשבר קולוסאלי בסדר גודל של המפץ הגדול. אין לדעת איזה יקום חדש יפרוץ מכזה אירוע), ומחכה.

מחכה.

אנחנו מצידנו צריכים להתכופף, ״להתניע״ את החתולה בעזרת כמה ליטופים זהירים על ראשה (זהירים כי כאמור - 1 איי קיו. אם היד חלילה טיפה מהירה מדי זה גורם להיסטריית קפיצות), ורק אז הוד מעלתה נעתרת להרכין ראש לאוכל.

שתי שניות וחצי אחר כך היא מסתובבת בבית תוך יללות קורעות לב ומחפשת את הדרך (שאותה היא עושה כל יום כמה פעמים ביום ואורכה כ6 צעדי אדם) אל הדלת, כאילו מעולם לא ראתה דלת, לא שמעה על אפשרות של דלת, והיא כלואה פה במקום הנוראי הזה מי יודע כמה זמן ומתאכזרים אליה נורא.

(לעומת זאת יש לה פי שבע שיער מלכל חתול אחר. פשוט בגן העדן של החתלתולים שלפני היווצרות היא עמדה פעמיים בתור של השיער - עד שנסגר התור של השכל.)

אלה היו 15 שניות על חתולים ואיי קיו.)

אבל סטינו. נחזור להומו סאפיינס.

אז ההומו סאפיינס, המתגורר על לא עוול בכפו בחלק המזרחי של אגן הים התיכון, נאלץ לסבול בחודשים אלה מגוון עוולות די מגוחך: מדוזות, ועוד מדוזות. וכשנעלמות המדוזות סוף סוף מגיעים הגלים עם הסחף הלא נורמאלי. כמות מעלות חום שאין לתאר את הזוועה, פלוס לחות שממש אין לדמיין, היוצרות יחד את התחושה המלבבת שמישהו לקח את החמצן למערכת שמש אחרת.

פקקים.

אלה נוראים כל השנה אבל בקיץ? כשאם עומדים שניה המזגן מתחיל, אפעס, להשתנק חלושות, בגלי צהל יש איזה רב שמדבר על דברים שגורמים לך להסתכל החוצה אולי איקאה התחלפה בארמון החליפות של אפגניסטן בשנת 1575, מסביבך אנשים שאתה בקושי רואה בתוך מכוניותיהם כי האור כל כך מסנוור כבר בשבע בבוקר שגם עם משקפי שמש בקושי רואים על הדשבורד שיש 29 מעלות. בשבע. ועומדים. כל תאי המוח נמחקים.

אבל אני בכלל רציתי לדבר על מחיקת תאי מוח אחרת - ההימחקות של אחרי תחרות.

אני שלושה שבועות אחרי תחרות איש ברזל.

לפני התחרות יש התמקדות. זיקוק צרכים לכדי אימון, אכילה, שינה ודמיון מודרך על התחרות. הדברים ברורים ובסיסיים וברמה של תינוק.

ואז עושים את התחרות, ידה ידה ידה, (עניין של יום עבודה. יצאתם לשחיית בוקר וחזרתם לארוחת ערב. בקטנה.)

ואז מגיעים הימים שאחרי, שבהם המאמן מרשה לעשות מאמצים ספורטיביים ברמה של מקרמה גג, עד שאחרי שבוע כבר מתחשק למוח שלך לקפוץ מאיזה גג בעוד הגוף מודיע לו שאם רק יחשוב לנסות לנעול את נעלי הספורט הוא ידחוף לו אותן דרך האוזן ישר לתוך האונה השמאלית אז שיזהר לו.

וכך חי לו ההומוסאפיינס הפוסט-תחרותנס בסכסוך פנימי בין אונה לאונה, שאליו מצטרפות ההתלבטויות של מה עכשיו, מה נעשה ספורטיבית בשנה הבאה, שלא לדבר על החיים עצמם שלפתע פורצים במלוא עוזם עם הדרישות המוזרות שלהם לעבודה, והתייחסות למשפחה ולחברים (כבר שכחנו מה זה), והר הבית, וכל זה.

וצריך לאכול פחות - לא מתאמנים וצריך להתאים את התזונה, ואם אתה אוכל באוטומט כמוני אתה פתאום צריך לחשוב על זה. והגוף רגיל לקבל הרבהההההה אוכל, אז הוא מבקש את שלו, וצריך לשים לו גבולות. וזה קשה. זה קשה, כי טריאתלטים אוהבים לאכול :)

כי בסך הכל, למי שעדיין לא התנסה בשיגעון הזה (הספורט, לא מדינת ישראל :), אפשר לגלות ששנה של אימונים לאיש ברזל די מוחקת כל התייחסות לכל ישות שאיננה: ניתנת לאכילה, או עשויה מפוך ורכה ומזמינה לישון, או היא המאמן שלך, או יותר נכון ייצוגו של המאמן בשחור לבן על גבי קובץ אקסל, או הימצאותם או אי המצאותם של מכנסי הריצה האהובים עליך מחוץ לארגז הכביסה.

ופ ת א ו ם צריך לחזור למציאות. תוך יום. טוב, תוך יומיים. ביום הראשון אתה עוד עסוק בלהשלים קלוריות ולעוף על עצמך.

אבל כבר למדתי שככה זה, ואני מקבלת בברכה גם את התקופה המוזרה הזאת, שבה אנחנו יושבים בגינה ומספרים אחד לשני מה צרך לעשות וכמה אנחנו לא מצליחים להתרכז בדרך לעשות את כל זה, ומבינה שגם זה יעבור, המוח יתחדד בחזרה, וכנראה שגם החשק הגופני לרוץ לקפוץ ולקפצץ, וגם האימונים יחזרו, ואיתם התזונה האימונית והכיף הזה שבלשטוף מעצמך את הזיעה ביחד עם התשישות המסופקת של אחרי אימון. אני אוהבת את זה.

אז בעצם כל הפוסט הארוך הזה בא להגיד ששינויים דורשים את הזמן שלהם. ואם אתם במקרה אחרי איזה אירוע גדול, ומרגישים שהחזרה למסילה קצת חורקת,

תנו לזה זמן.

זה בסדר.

זה ככה אצל רובנו.

וזה קורה לבד.

ונטורופתיה עוסקת בקשרים שבין אדם לגופו ונפשו - אז הנה - גוף וגם נפש.

נ. ב. למישהו יש רעיון למשהו ספורטיבי שווה לשנה הבאה?

נ. ב. 2 יצא לי פוסט עם המון דיבורים על אוכל, אז שתדעו שגם מתאמנים בין ארוחה לשינה.

קצת תמונות להראות איזה כיף היה.